שלום .
אז אני נועה. ואם אתם תוהים מאיפה בא לי הרעיון להקים את האתר הזה, ולשכפל איברי מין גבריים חשוב שתדעו שזה לא משהו שקורה ביום אחד.
האיבר הגברי תמיד משך אותי. כשאני אומרת משך אני מתכוונת כאובייקט, כתעלומה, וכמושא לקנאה מצדי כלפי חברי, ידידי ומכרי בעלי האיבר שתמיד נראה לי כאיבר זמין ונגיש כל כך.
את הקנאה פיתחתי בטיולים ובדרכים כשכפתור השלפוחית המלאה היבהב והצורך להשתין הכביד, בעודי צריכה למצוא מקום להשתין ודחוף, מקום שלא יהיו בו קוצים שישרטו את הישבן, אך יסתיר מספיק,
חבריי עם הזרנוק הזמין פשוט הפנו גב ושלפו אותו. היכולת הזאת לשלוף אותו ואחר כך לכרבל אותו, תמיד הרשימה אותי. הכרבול והשליפה הקלים כל כך, מלבד היותם מרשימים, גם תמיד הדגישו בעיני עד כמה רגע אחד אנחנו יכולים להיות חשופים-אינטימיים, ורגע אחר ייצוגיים.
סקרנותי כלפי האיבר הגברי והקנאה שחשתי כלפי הפריווילגיה שיש לגברים שאיבר כל כך דינמי ומשתנה משוייך אליהם, הובילו אותי לסקור אותו מההיבטים והכלים שהיו ברשותי, שהעיקריים שבינהם היו ציור ופיסול.
כמובן שחשתי קשיים לתפקד כאזרחית מן השורה בחברה סך הכל שמרנית השואפת לייצג עמדות ליברליות. המצב בו אני חושבת, סוקרת, מציירת ומפסלת על בסיס קבוע בולבולים גרם לי להרגיש לא נורמאלית לכל הפחות, או פוגענית וחסרת התחשבות במקרה האחר.
חשבתי איך ניתן לתרץ את העיסוק והחשיבה הזאת- שהם לגיטימים לחלוטין, ואיך אוכל לגרום לאנשים אחרים שיבינו גם הם שזה לגיטימי ולכן אין מה להיות נבוך. החלטתי שאמנות היא תירוץ מצויין. באמנות מותר הכל! ולא רק זה, באמנות אין דבר כזה "לא נורמאלי", להיפך תהיה אתה עצמך,
לפחות ככה שמעתי. ואולם, הפלא ופלא. גם באמנות יש חוקים. יש קוד אתי. קוד של אמנות.
במהלך חמש השנים האחרונות למדתי באקדמיה לאמנות- קודם בשנקר ואחכ המשכתי לתואר שני בבצלאל.
במהלך לימודי האקדמאים קיוויתי שאוכל לנתב את העניין שאני מוצאת באיבר המין הגברי לעיסוק ולחקר הנושא, אולם התאכזבתי לגלות שהאופן בו אני מביעה התעניינות בדבר- שהוא ישיר ולא מרומז, ועל כן נחקר באופן שכזה, לא תואם את ההווי של הסצינה האמנותית.
בהמשך אספר עוד על המניעים הנוספים ליצירת מוצרים מאיברי המין, קנאת הפין, איך הגברים בחיי קיבלו את זה (בשני המובנים) ועוד...
שבוע טוב ובולבולז נעים.
